המונח רשלנות רפואית מתאר מצב בו נגרם למטופל נזק פיזי או נפשי כתוצאה מהתנהלות רשלנית של גורם רפואי מוסמך, כאשר ניתן להוכיח כי הנזק נגרם כתוצאה ישירה מהתנהלותו של הגורם הרפואי.
אף כי מטבע הדברים, כולנו רוצים להניח שהרופאים המופקדים על בריאותנו הגופנית והנפשית עושים זאת במקצועיות מלאה, הרי שמטבע הדברים, גם רופאים הם בני אדם, וגם הם עלולים לשגות במלאכתם.
מסיבה זו, ובמטרה לצמצם עד למינימום מקרים כגון אלו, החוק מכיר במקרי רשלנות רפואית כעילה להגשת תביעה משפטית כנגד הגורם האחראי, וזאת בגין הנזקים הרפואיים שנגרמו למטופל. תביעות בגין רשלנות רפואית הן מטבען תביעות בתחום הנזיקין, כאשר במידה והתביעה התקבלה, יחויב הגורם האחראי בתשלום פיצויים כספיים לתובע, כפיצוי על הנזק הרפואי שנגרם לו.
הקשר בין רשלנות רפואית לאובדן כושר עבודה
בעוד שמרבית המקרים המוכרים כמקרי רשלנות רפואית הינם מקרים "קלים", אשר הנזק שנגרם למטופל כתוצאה מהם הוא קל יחסית, הרי שקיימים מקרים חריגים, במסגרתם התנהלות רשלנית מצד הגורם הרפואי עלולה להסתכם בנזק רפואי קבוע ומשמעותי למטופל, אשר אף פוגע ממשית ביכולתו להשתכר מעבודה בעתיד.
במקרים כגון אלו, ובמידה ונמצא כי אובדן כושר עבודתו של המטופל אירע במישרין כתוצאה מהנזק הרפואי שנגרם לו בשל ההתנהלות הרפואית הרשלנית, ייתכן שקיימת עילה להגשת תביעה משפטית בגין רשלנות רפואית, וזאת בדרישה לקבלת פיצוי כספי בגין הנזק הרפואי הישיר אשר נגרם לו כתוצאה מהטיפול הרפואי, וכן בסכום המוערך של אובדן הכנסותיו העתידיות מעבודתו, במידה והיה ממשיך ומועסק במקצועו.
מתי ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית בגין אובדן כושר עבודה?
מטבע הדברים, תביעת רשלנות רפואית נועדה בבסיסה להעניק למטופל פיצוי בגין הנזק הרפואי הישיר אשר נגרם לו כתוצאה מרשלנותו של הגורם הרפואי המטפל, וזאת כל עוד מדובר בנזק אשר ניתן לאמוד ולכמת.
כך לדוגמא, במידה וכתוצאה מהטיפול הרפואי הרשלני נדרש המטופל לעבור טיפולים רפואיים משלימים, הרי שהפיצוי הכספי יתבסס על עלותם הכספית של טיפולים אלו, בצירוף עוגמת הנפש שנגרמה למטופל.
עם זאת, תביעה בגין אובדן כושר עבודה שונה באופן מהותי, שכן במקרה זה מדובר בדרישה לקביעת פיצויים בגין תקופת הזמן העתידית במהלכה יספוג התובע נזקים כספיים בשל אובדן כושר עבודתו.
מסיבה זו, ועל מנת להוכיח בפני בית המשפט כי אכן יש מקום לפסיקת פיצויים בגין אובדן כושר עבודה, מחובתו של התובע להוכיח, מעל לכל ספק, כי כושר עבודתו אכן נפגע באופן מוחלט, דהיינו ברמה של למעלה מ-75%, וכי מדובר בפגיעה תמידית, ללא אפשרות שיקום.
לצורך כך, התובע מחויב בראש ובראשונה להציג בפני בית המשפט, בעת הגשת התביעה, מסמכים רפואיים רלוונטיים, המוכיחים את מידת הפגיעה בכושר עבודתו, וכי זו אינה ברת תיקון. לצורך כך, ובנוסף לחוות דעת רפואית מטעם רופא מומחה, התובע לרוב יידרש לצרף חוות דעת מטעם רופא תעסוקתי, המאשר את הפגיעה בכושר עבודתו של התובע, ולרבות היקף הפגיעה.
כמו כן, ועל מנת לבסס את תביעתו לקבלת פיצויים בגין אובדן הכנסותיו העתידיות מעבודתו, על התובע לצרף תחשיב רלוונטי, הכולל חישוב משוערך של הכנסותיו העתידיות מעבודתו, כפי שהיו צפויות להיות במידה ואירוע הרשלנות הרפואית לא היה מתרחש, וזאת בהתאם לאפיק המקצועי של התובע.
מומלץ לזכור בהקשר זה, כי עדיף להצמיד את סכום התביעה לחישוב זה, ולא להתפתות ולבקש סכום גבוה באופן חריג, שכן הדבר עלול להיתפס כ"תאוות בצע" בבית המשפט, ואף להביא לדחיית התביעה.
